<h1>סמ"ג לאוין סימן קל"ז</h1>
<h2>דף מד:</h2>
ומעשה היה בבית רב מרי בר רחל שמלחו בשר שחוטה עם בשר טריפה, בכלי מנוקב שאין לחוש לדם, ואסרה רבא מדתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן, וציר נוח לבלוע יותר מן הדם, [הטמאים], פירוש שכתוב בשרצים הטמאים לכם בכל השרץ והה"י יתירה לרבות כל אלו, פירוש קיפה דקדקת שבשולי קדירה הנלעז פונדרי"לא (חולין קי"ב ב' ורש"י ע"ש). ואומר הרי"ץ (תד"ה ורוטבן) כי ודאי ממשרת אנו למידין טעם כעיקר בכל התורה כולה בפסחים (מ"ד ב') והוצרך כאן לרוטבן וקיפה שלהן להשמיענו דמיחוי כממש אם המחה [את] השרץ וגמעו לחייבו על השתייה כעל האכילה, ולפנים בפרק העור והרוטב (ק"כ א') מביאו על הממחה את החלב וגמעו, ודבר זה לא הייתי רואה מריבוי ציר, שהייתי מעמידו בהקפהו ואכלו, וציר ורוטב וקיפה מתרבים מריבוי אחד כי שקולים הם.
<h2>דף עד:</h2>
תניא (חולין ק"ט ב') הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר, בפרק כיצד צולין רוצה לפשוט מכאן כבולעו כך פולטו ודוחה שם שאני לב דשיע פירוש שהלב חלק ולא בלע שום דבר מן הדם, ואומר רבינו תם (שם ק"ט א' תד"ה הלב) שאין לסמוך על אותו דיחוי להתיר לב שנתבשל עם דמו בקדירה לאחר שקרעוהו כי למסקנא שנפשט כבולעו כך פולטו אין צריך עוד אותו דיחוי ולא נאמר עוד שהלב שיע, לפיכך קורעו לאחר בישולו פירושו [ל]אחר צלייתו ששייך בו כבולעו כך פולטו דמה שבלע פלט ונפל לארץ, אבל נתבשל הלב בקדירה דאין מועיל מה שפולט שנשאר הדם בקדירה צריך ששים מדם הלב ואם אין ששים מדם הלב אף הלב עצמו אסור (ע"פ סה"ת סי' נ"ו בשם ר"י) לפי שחוזר ובולע דם שפלט[ו הלב]. מעשה בטלה אחד שנמלח ונתבשל עם הלב ולא קרעוהו תחילה, והשיב הרי"ץ ברבי שמואל אם יש ששים בין המים והטלה כנגד דם הלב נראה לי שהוא מותר אם היה הלב כל שעה מכוסה במים, אך לא נתיר עתה מטעם זה לפי שנ"ל שרש"י היה משער בכל החתיכה אף על פי שהכל מכוסה במים עד כאן לשונו.
עופות שהניחן שלמים ומלא חללן בשר ובצים וצלאן הרי אלו מותרין אף על פי שהבשר שבתוכו חי ואפילו פיהן למעלה (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ו הל' י"ז) כדפסקינן בפרק כיצד צולין הילכתא מולייתה שרי, שפולטת אף על פי דפומא לעיל, ואם היא בעיסה צריך למלחה קודם ולהדיחה, ומה שמתיר שם טיפול באווז בלא מליחה, לא כמו שפירש רש"י שהוא פשטיד"א שהרי התנור יבש מתחתיו ונראה לעין שאין פולט (תד"ה טפלו) אלא מפרש ר"י שטיפול היינו טיחה בעלמא.
ואם שהה הבשר במלח כדי שיעור צלייה על דף אחד ואחר כך שמוהו בגיגית והיה שם כל הלילה ולמחר נמצא הכלי מלא מן המליחה שיצא מן הבשר, אירע מעשה בבית רש"י והתיר דמאחר ששהא הבשר במלח כדי שיעור מליחה טרם אשר שמוהו בכלי והיה ראוי להדיחו ולבשלו בקדירה אם כן כל מה שפולט מכאן ואילך אין זה כי אם מוהל הבשר וליחלוחיתה, ועל כרחינו אין איסור באותו מוהל אלא מחמת המלח שעל הבשר שנימוח בתוך המוהל והמלח בלוע מדם, ואם מכח זה באנו לאסור את הבשר לפי שהמלח יעשה כרותח אם כן מטעם זה יאסר כל הבשר שבעולם כשמניחין אותו במים שבתוך הכלי להדיחו שנימוח המלח שעל הבשר בתוך המים ועושה אותו כרותח (חולין קי"ב ב' בתוד"ה ודגים). וכן בחתיכות המלוחות זו על גב זו תמצא בהן לאחר שמונה ימים או יותר גומות מליאות ציר בין חתיכה לחתיכה והמלח נימוח בתוכו וכבר נסתמה כל פליטתו והיה לו לאסור כדי קליפה בחתיכה, אלא ודאי צריך לומר שדם המלח נתייבש בו ואין עוד בו כח לצאת, ועוד טעם אחר הגון דלאחר שנתן המלח כחו בבשר והפליט דמה פסק כחו ומחמת אותו מלח לא יחשב כרותח עוד (ע"פ תו' שם) וכעניין זה אנו אומרים בפרק כיצד צולין החומץ שחלטו בו פעם אחת אין חולטין בו פעם אחרת ואומר שם מאי שנא מחומץ מתמהא פירוש חלש שאנו חולטין בו, ואומר כי לשם יש קיוהא של פרי וכחו בעין אבל בזה שנתן כחו אין עוד קיוהא שלו בעין, ואין דומה דבר זה לגוזל שנפל בכותח שאמרנו למעלה שהיה נחשב כרותח אם לא היה הכותח נאכל מחמת מלחו אף על פי שהכותח היה מלוח מימים רבים, שהרי לשם לא פסק כח המלח שלא הפליט שום דבר, אפס אין להקל בבשר שנמצא בציר שכבר נהגו העם הדבר לאיסור (תו' שם).
<h2>דף עו.</h2>
תניא (חולין קי"ג א') טהור מליח וטמא תפל מותר טמא מליח וטהור תפל אסור, אומר הרי"ץ (תד"ה טהור) דגבי מליח כרותח אין שייך לומר לא עילאה גבר ולא תתאה גבר ולא שנא זה אצל זה ולא שנא שוכבין זה על זה אם הטמא תפל מותר הטהור, ואפילו קליפה אין צריך ואף על פי שבחם על ידי האור אנו אומרים בפרק כיצד צולין כשהאחד חם דאדמיקר ליה בלע וצריך קליפה. יש ללמוד מכאן דאין צריך להגעיל דפוסי גביני הגוים ומותר לעשות בהן גבינה לישראל ולמולחה בתוכו שהרי זה כמו טהור מליח וטמא תפל שאין עניין מליחה בעץ ולא נעשה עץ רותח על ידי המליחה ואין כח למלח להפליט מה שבולע בעץ ומתכת וחרס ואבן ומעשים בכל יום דמלח שבקערה שמשתמשין בה בשר לוקחין ממנו לתת בתוך החלב והמחמיר תע"ב.
טמא מליח וטהור תפל כבר אמרנו שהוא אסור, ואין די בקליפה אפילו בכלי מנוקב כי ציר נוח ליבלע יותר מן הדם, והוא הדין שניהן מלוחין אף ע"פ שהטהור טרוד לפלוט בולע, ואגב ששנה ברישא טהור מליח וטמא תפל שנה בסיפא טמא מליח וטהור תפל (חולין קי"ג א'). מענין הלכות אילו יש ללמוד שבשר כשר ובשר נבילה שנגעו זה בזה אם השחוטה מלוחה לבדה הכל מותר ואם הנבילה לבדה מלוחה הכל אסור כדין טמא מליח וטהור תפל, ובשר וגבינה שנגעו זה בזה כשהן לחים אם שניהן מלוחים ואינם יבשים שניהן אסורין ואם הבשר מלוחה והגבינה תפל הגבינה אסור[ה] והבשר מותר ואם הגבינה מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותרת, אבל בשר חי או צלי שנפל עליו חלב בין יש מלח בחלב לבדו או בבשר לבדו הכל אסור עד ששים כיון שהאיסור הוא צלול רק שיהא שם מלח כראוי שיחשב כרותח מחמת אותו המלח (סימני סה"ת ס"ג), והגוזל שנפל לכותח שהותר זהו מפני שהגוזל היה תפל וגם הכותח לא היה בו כי אם מעט מלח, ואם אין מלח לא בבשר ולא בחלב אם אין שם בקעים הכל מותר בהדחה רק שיהא הבשר חי כענין הגוזל שאמרנו [הו' בחולין קי"ב א'] ואם צלי הוא אפילו בלא בקעים צריך קליפה (ע"פ סימני סה"ת שם). בד"א בדבר שהוא חם על ידי מליחה אבל בדבר שהוא חם על ידי האור כגון בשר או נבילה שאחד חם מחמת בישול או מחמת דבר אחר [נ"א צלי] אין לה דין טהור מליח וטמא תפל אלא יש להן דין אחר, שרב ושמואל נחלקו בזה בפרק כיצד צולין (פסחים ע"ו א') לרב עילאה גבר ולשמואל תתאה גבר והלכתא כשמואל דתניא כוותיה, ואם בשר נבלה החמה למטה והשחוטה הצוננת למעלה השחוטה אסורה דתתאה גבר ואם השחוטה הצוננת למטה והנבלה החמה למעלה אז השחוטה כשירה דאין התחתון הצונן בולע מחמת החם שעליו, ומ"מ קליפה מיהא צריך כדמפרש בפרק כיצד צולין (שם) דאדמיקר ליה בלע פורתא (ע"פ סה"ת שם).
